הלו! הציפייה הזאת לא שלי: שיעור מספר #2 שתאילנד לימדה אותי

לא רק יציאה מישראל, יציאה מרשת הציפיות

הטיסה שלי לתאילנד הייתה בעיצומה של מלחמת “שאגת הארי”. אחרי שבועיים שבהם ירדנו ארבע חמש פעמים בלילה למקלט ועוד כמה פעמים במהלך היום, כבר הרגשתי שאני נמצאת בין חלום למציאות. הגוף היה דרוך, הראש עייף והמציאות עצמה הרגישה כמעט לא הגיונית. ואז, כשהמטוס נחת בבנגקוק והאזעקה מאפליקציית פיקוד העורף הופעלה בנייד שלי פתאום, הייתי צריכה לצבוט את עצמי לרגע כדי להבין איפה אני. האם אני באמת כאן, בתאילנד, או שזה עוד המשך של אותו חלום (בלהות) מוזר ומתוח?

בעודי מבטלת את ההתרעות ומתנצלת בפני כל הישראלים סביבי, כי וואלה, זה לא נעים, לא לעניין וסתם מלחיץ, משהו בגוף התחיל לאט לאט להבין. זהו. אני כבר לא שם ולא יורדת עכשיו למקלט או סופרת אזעקות. כרגע, אני לא ליהי בצל המלחמה בישראל.

ככל שהימים עברו בין בנגקוק, קוסמוי וקופנגן, הבנתי שלא רק מהמלחמה שבחוץ התרחקתי. התרחקתי גם מעוד סוג של מאבק. שקט יותר, יומיומי יותר, כזה שלא תמיד קוראים לו בשם: המאבק להיות כל הזמן מישהי מסוימת. מישהי כמו שאחרים רואים אותי וכמו שאני חושבת שאחרים רואים אותי. בתאילנד הייתי פתאום נטולת הקשר. לא שייכת, לא מוכרת, לא מוגדרת דרך רוב התפקידים שאני מחזיקה כאן בישראל.

כמה שזה היה מוזר בהתחלה, ככה זה גם היה נפלא. לא רק שיצאתי מישראל, אלא יצאתי גם מרשת הציפיות והדרישות שמקיפה אותי ביום יום.
וכאן התחיל שיעור מספר 2 שתאילנד לימדה אותי. הנושא הוא ציפיות ודרישות.

כאשר ה"צריך" הופך להיות "אני"

לפני שנמשיך, אני רוצה רגע לעצור אותך. תני לעצמך דקה ונסי לכתוב לעצמך לפחות שלוש ציפיות שמונחות עלייך ביום יום. לא משימות, אלא ציפיות. איך את אמורה להיות כאישה, כאמא, כבעלת עסק, כבת זוג, כחברה, כבת משפחה. איפה את כבר יודעת (או לפחות חושבת שאת יודעת) מראש מה מצופה ממך, גם אם אף אחד לא אמר לך את זה במפורש. לדוגמא:
כאישה, אני מצפה מעצמי ל…. (או מצופה ממני להיות…)
כבעלת עסק, אני מצפה מעצמי ל…. (או מצופה ממני להיות…)
במשפחה שלי מצופה ממני להיות…

כאן מתחיל הסיפור.

אנחנו גדלות ונכנסות לתוך תבניות שנראות לנו טבעיות לגמרי, אבל הן לא. הן פשוט מוכרות: אישה אמורה להיות נעימה, מכילה, טובה (את המילה הזאת אני בעיקר לא אוהבת). גבר אמור להיות חזק, ענייני, לא להישבר, חלילה גם לא לבכות. בת טובה מגיעה, עוזרת, זוכרת. אמא נוכחת, זמינה, מחזיקה ומבטלת את עצמה. בעלת עסק אמורה להיות מקצועית, עקבית, שיווקית, ברורה, מצליחה, לעבוד לפחות מהבוקר עד אחה"צ רצוף, להיות אולי קצת גברית אפילו. ואני כמובן מקצינה כדי להבהיר את הנקודה. מה מכל ערימת הציפיות הזאת היא בכלל שלנו?

ולפעמים אף אחד לא אומר כלום, אבל אנחנו ממשיכות לנהל את עצמנו מתוך אותו “צריך”. מגיבות מהר כי “לא נעים” לנו, באות למפגש כי “מצופה” מאיתנו, מחייכות ומהנהנות כי “ברור שצריך” לא להעליב חלילה, נכנסות לתפקידים על אוטומט בלי לשים לב לעצמנו.

ורגע לפני שנמשיך, אני מבהירה: אני לא מדברת כאן במאמר על דברים שמחויבים מכוח חוק או אחריות בסיסית שלנו כבני אדם, אזרחים. ברור שיש דברים שצריך לעשות, הרי אנחנו חלק ממערכות ואיפה שיש שייכות יש גם ציפיות, בין אם זה מול משפחה, קהילה, זוגיות, עסק, כל אלה בנויים גם על זה.

אבל בתוך כל הדבר הזה וגם מול המערכות עצמן ובעיקר מול עצמנו – יש שכבה נוספת. שכבה של ציפיות שלא נבדקות. שנכנסות פנימה והופכות להיות "אני" באופן כאילו טבעי, אבל ממש לא טבעי.

מה באמת שלי?

אני מטיילת בצ'וואנג קוסמוי, אנשים זרים מחייכים אלי ברחוב, אין להם דרישה או ציפייה ממני, אולי רק בקשה – שאקנה מהם או שאולי אחייך חזרה. וכשזה ככה, כמעט נטול הקשר ואף אחד לא מכיר את התפקידים "המסורתיים שלי" התפנה לו מרחב בו יכלתי לשאול – באילו תפקידים אני מעוניינת?
מה מתוך כל מה שאני עושה, אומרת, מחזיקה נובע ממני, מהגרעין שלי ומה פשוט שכבה שלמדתי ללבוש לאורך השנים?

וזה הכיס.
כיס של צמצום ציפיות ודרישות.

דיוק במנות קטנות

אם אני רוצה להתחיל להבחין בין הגרעין לבין הקליפות, אני צריכה לייצר לעצמי בתוך החיים הרגילים שלי רגעים קטנים של שקט. לא שקט דרמטי בהכרח, לא התנתקות מהכול, אלא מרווחים קטנים (כמו מרחבים קטנים) שבהם אני מפסיקה לרגע לפעול על אוטומט. שם, במרחב הקטן הזה, אותו כיס מתאילנד, אני יכולה להתבונן ולהרגיש: איפה נעים לי ואיפה פחות, האם תפקיד מסוים שלקחתי או ציפייה שאני עונה לה שוב ושוב, מיטיבה איתי או שהגיע הזמן לשנות?

אותו מרווח קטן יכול להיות גם בין פעולות. למשל, לפני שאני אומרת "כן" למשהו אני יכולה לעצור ולשאול (את עצמי) האם התשובה החיובית מגיעה מבפנים או כמענה לציפייה או דרישה שבאה מבחוץ? למשל, האם אני ממשיכה לעבוד על המשימה כי יש לי ציפייה מעצמי לפרפקציוניזם, לתוצר ללא פגם או שבא לי להמשיך להעמיק בה?

בכיס הראשון מתאילנד כתבתי בדיוק על זה, על הקצב ועל האפשרות ליצור בתוך היום מרווחים קטנים שבהם אני לא רצה עם האוטומט. כאן, בכיס של הציפיות, אותם מרווחים מקבלים תפקיד נוסף: הם לא רק מאטים את היום, אלא מאפשרים לי לשמוע מה קורה בתוכי לפני שאני עונה, מסכימה, מתאמצת או נכנסת שוב לתפקיד מוכר.

מרווחים קטנים מאפשרים לי גם לשים לב למה שקורה בגוף כשאני סוטה מהמסלול שלי, כי הגוף שלי מזהה דברים הרבה לפני הראש. הוא מזהה מתי משהו בי מתכווץ, מתי עולה מדי העומס, מתי אני דרוכה, מתי יש אי נוחות קטנה שאני נוטה לעבור מעליה מהר מדי.  כשאני עוצרת אני יכולה לשים לב לתחושה, למיקום שלה בגוף, לנשום אליה ולהתחיל לראות.

אגב לא תמיד תהיה תשובה וזה בסדר. עצם העלאת השאלה כבר פותחת מרחב וזה צעד מאד משמעותי.

איך מזהים שציפייה לא באמת שלי?

אפשר לזהות ציפייה שלא באמת שייכת לי לפי התחושה שהיא משאירה אחריה. לפעמים אני עושה דבר “נכון”, אפילו יפה או נחשב (בעיני מי?), מתחשב, אבל הגוף שלי מתכווץ ומשהו מרגיש לא מדויק. יש שם כבדות קטנה ומעין חוסר שקט, כעס, עייפות ואפילו מרמור. הסימנים האלה לא אומרים שאנחנו צריכים לעזוב הכול ולפעול 180 מעלות אחרת, אבל הם כן סימנים ששווה לעצור לידם ולהתבונן.

ואולי שם מתחילה הטרנספורמציה האמיתית: לא ברגע שבו אני משנה את כל החיים, אלא ברגע שבו אני מפסיקה להתבלבל בין אי נוחות לבין אשמה. כשמשהו לא נעים לי, זה לא בהכרח אומר שאני לא בסדר, לא מספיק טובה, לא מספיק נדיבה או לא מספיק מקצועית. לפעמים זה פשוט אומר שפגשתי ציפייה שכבר לא מתאימה לי או שמעולם לא הייתה באמת שלי.

אגב, גם בתאילנד היו מקרים שתפקדתי מתוך תחושה שמצופה ממני, אבל המקרים האלה היו מעטים משמעותית מאלו שקורים בישראל ושכהם קרו, תפסתי אותם די מהר, התבוננתי בהם, עיבדתי ושאלתי המון שאלות כי היה לי זמן ויכולתי. שם זה פשוט היה, בישראל – אני צריכה לתרגל את זה.

עוד דרך לתרגל את הכיס הזה היא לעשות מדי יום פעולה אחת שלא נועדה להוכיח כלום. לרגע אחד ביום להוריד את הצורך להוכיח. לעשות פעולה אחת ביום שלא נועדה להראות כלום לאף אחד: לא ללקוחות, לא לעולם, אפילו לא לעצמך. סתם פעולה שלא שואפת לאף תוצאה.

פעולה מתוך עניין, סקרנות ובדיקה.

זיהית ציפייה זרה, מה עכשיו?

ומכאן מגיע החלק השני, שהוא לא פחות חשוב: מה לעשות אם זיהיתי ציפייה ודרישה שהיא לא שלי?
כשאנחנו מזהות משהו שלא מדויק לנו, האינסטינקט שלנו הוא ללכת לאחד משני קצוות:
הראשון, להמשיך כרגיל ולהתעלם.
השני, לעשות שינוי חד, כמעט דרמטי.

אבל הכיס הזה מציע תנועה אחרת: לשהות בתוך התגלית ולדייק את עצמך במנות קטנות.
זה יכול להיות להגיד ללקוחה: “אני אבדוק ואחזור אלייך” במקום “כן” אוטומטי או לצאת ממפגש חברתי מהר במקום להישאר בו עד הסוף. אפשרות נוספת היא לסרב להצעה נהדרת, כמו לעבוד על פרויקט חדש ונחשב. זו גם יכולה להיות האפשרות לצאת לחופשה ארוכה או לנוודות דיגיטלית, כי זה מה שהלב מבקש, על אף שהסביבה מרימה גבה ומבקרת.

כשאת פועלת אחרת את לא מורדת או נאבקת, אלא פשוט – בודקת. בודקת מה קורה כשאת לא נכנסת מיד לתפקיד שמצופה ממך.

וברגעים האלה, לאט לאט, משהו מתחיל להתבהר.

לא כל ציפייה שאני פוגשת באמת שייכת לי.
לא כל תפקיד שמופעל בי אני חייבת להמשיך לשחק.
ולא כל מה שהתרגלתי לשאת אני רוצה להמשיך לשאת.

וזו תנועה עדינה. היא לא שוברת מערכות יחסים והיא לא מפרקת את החיים. להפך. היא מאפשרת לי להישאר בתוך החיים שלי, בתוך העסק והקשרים שלי, אך בצורה יותר מדויקת, נוכחת ושלי.

יותר מזה, יש מצב שאפילו אף אחד מלבדכם לא ישים לב להתארגנות החדשה שמתחוללת בתוככם. אז תבינו – עד כמה חלק גדול מהדרישות והציפיות היו בכלל בראש שלכם.

וזה אולי הכיס האמיתי: לא להפסיק להיות חלק מהחיים, אלא להפסיק להיכנס אוטומטית לכל תפקיד שהם מציעים לי. רגע לעצור, לבדוק, ולשאול בשקט: הלו, הציפייה הזאת באמת שלי?