איך לשנות קצב בלי לברוח מהחיים: שיעור מספר 1# שתאילנד לימדה אותי

לפני שבוע חזרתי מתאילנד ומאז אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני פעולות קצת מגוחכות וקצת מובנות לגמרי: מרפרשת אתרי נופש וטיסות, מסניפה herbal inhaler ומורחת שמן קוקוס, כאילו אם רק אחזיק עוד רגע את הריח, את התחושה והמרקם הזה על העור, משהו ממה שהרגשתי שם יישאר איתי גם כאן. כאילו אני יכולה למשוך עוד קצת את החוט הדק הזה שנשאר מהחופשה, לפני שהוא נבלע שוב בתוך הלחץ, המשימות, ההודעות, הכביסות, הסידורים והצפיפות המוכרת של החיים בישראל.

בהתחלה חשבתי שזו פשוט הסתגלות. שאלה של כמה ימים עד שהגוף יבין שחזרנו, שהראש עוד קצת תקוע כרגע בין חוף, בריכה, קוקוס, פאד תאי וחיוכים של אנשים זרים. חשבתי שזה יעבור לבד, כמו ג׳ט לג רגשי קטן. אבל ככל שעברו הימים, הבנתי שזה לא רק געגוע לתאילנד ולא רק קושי לחזור לשגרה, אלא שיש כאן משהו עמוק יותר שאני רוצה ללמוד ממנו: מה שהיה שם זה לא רק "חופש" אלא "מרחב".

ולקח לי רגע להבין שזה העניין. כי תכלס גם שם בתאילנד היו משימות, תכניות, תזוזות, אריזות, מעברים, החלטות קטנות, רעב, עייפות, אפילו גשם פעמיים, דברים שלא היו צפויים ולא תמיד כמו שתכננתי. זו לא הייתה איזו בועה מושלמת שבה כלום לא קורה, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא היה מתובל בתחושה של מאבק. לא הייתה התחושה שאני צריכה להדביק את היום, לנצח אותו, להספיק אותו או לעמוד מולו דרוכה. היה משהו רך יותר באופן שבו היום נפתח, השתנה, זז.

במרחב הזה לא הייתה חשיבות גדולה לשאלה איזה יום היום או מה השעה. למעשה, היו ימים שלמים שבאמת לא היה לי מושג אם עכשיו יום ראשון או שלישי וזה לא הרגיש כמו בלבול אלא כמו הקלה. מה שהיה חשוב הוא לא הסימון ביומן, אלא איך אני עכשיו ומה אני חווה. למה יש מקום אצלי כעת ולמה אין. היה לי זמן לשים לב למה שעולה בי כמעט בזמן אמת, כאילו מישהו האט את הסרט של החיים שלי ואפשר לי לראות את הפריימים בסלואו מושן. יכולתי להקשיב, לראות, להיות, בלי להיאבק בלו״ז, באנשים, ובעיקר בעצמי.

ואז חזרתי לכאן, לבית שלי, לשגרה שאני באמת אוהבת בישראל, לעסק שהקמתי מתוך בחירה, למחקרים שלי, לאנשים שלי. וחשוב לי להגיד את זה כבר עכשיו, כי הסיפור הזה הוא לא סיפור על לברוח מהחיים כאן, אלא בדיוק ההפך. אני אוהבת את החיים שלי גם בתוך כל המורכבות של ארצנו הקטנטונת והסוערת.

אז מה קורה כאן בעצם ומה השיעור?

לכאורה אפשר להגיד שגורמים חיצוניים משפיעים עליי, עלינו ואין מה לעשות או ללמוד מהמעבר הזה מתאילנד לישראל. וזה נכון – יש כאן, בישראל, בשגרה שלי, יותר תחושת חיכוך ומאבק ביום יום. יותר משימות, צפיפות, חדשות, דרישות, מיסים ואתגרים, אבל הסיפור לא נגמר שם.
אלו לא רק עניינים חיצוניים שמשפיעים עליי, אלא יש דברים שקורים בפנים. כמעט מיד כשנחת המטוס בישראל, משהו בדרך שבה אני פגשתי את המציאות – השתנה. הקצב התהדק. הראש התחיל לרוץ קדימה והגוף נכנס לדריכות. דברים שעוד לא קרו כבר התחילו לבעבע בתוכי כאילו הם קורים עכשיו. והחיים, אותם חיים שאני אוהבת כל כך, פתאום הרגישו כאילו הם דורשים ממני יותר כוח כדי לזוז.
לאן נעלם המרחב ולמה נכנס במקומו מחנק?

כאן, בדיוק כאן, התחילה ההבנה הראשונה שלי מתאילנד. לא איך חוזרים לשם, אלא איך מביאים משהו משם לכאן, הביתה, פנימה. לא איך משכפלים חופשה בתוך שגרה, כי זה לא ריאלי וגם לא נכון, אלא איך יוצרים בתוך החיים עצמם כיסים קטנים של מרחב. רגעים שבהם מה שקיים שם באופן טבעי כל כך יכול להתחיל להתקיים גם כאן, לא דרך שינוי תנאים בהכרח, אלא דרך שינוי איכות. כיסים שבהם המאבק יורד, הקצב נרגע ומשהו אחר, נינוח ומדויק יותר, יכול להתחיל לזוז.

על הגורמים החיצוניים שמשפיעים עליי אין לי המון שליטה, אבל על מה שקורה בפנים: המפתח בכיס שלי. הוא תמיד היה.

כיס ראשון מתאילנד: קצב.

קצב הוא לא רק עניין של מספר המשימות שיש לי ביומן, אלא של איך אני עוברת ביניהן ודרכן. לפעמים יום עם שלוש משימות יכול להרגיש עמוס ומפוזר ואילו יום עם עשר משימות יכול להרגיש ברור, אם אני נמצאת בכל פעם בדבר אחד ורק בו. לכן כיס של קצב מתחיל בעיניי במקום מאוד פשוט: להחזיר גבולות למשימה. אם אני כותבת, אז אני כותבת (כמו שאם אני נוחתת, אני רק נוחתת).
אם אני עונה להודעות, אז אני עונה להודעות.
אם אני בפגישה, אז אני בפגישה.
ומה עם כל המחשבות ורעשי הרקע? שילכו לאכול קוקוס או סברס על החוף. הרי בשורה התחתונה הן הן העומס עצמו ובלעדיהן הכל פשוט יותר. וקל.
ברגע שאני כותבת ובמקביל עונה לווטסאפ, קופצת לשיחת טלפון ופותחת עוד חלון במחשב “על הדרך”, אני אולי מרגישה יעילה, אבל בפועל אני מייצרת קצב מקוטע, דחוס, פלונטר שאין לו סוף והוא מעייף אותי מאד.
כשאני שומרת על הגבולות אני עושה את המשימות, אבל ב-0 מאמץ כמו שאומרת נטע ברזילי, וגם אם לא ב-0, אז משמעותית משמעותית פחות.

מופע נוסף של כיס הקצב, יבקש ממני מודעות לעצמי, לגוף שלי. כלומר, לזהות מראש איפה ביום יש לי עלייה בדופק ולבנות אחריה ירידה יזומה, ממש כמו באימון בחדר כושר, אחרי מאמץ הגוף צריך לחזור לנשימה רגועה. ביום עבודה יש רגעים אינטנסיביים: פגישה משמעותית, שיחה קשוחה, כתיבה עמוקה, טיפול בבעיה של לקוח, קבלת החלטה וכו'. הבעיה היא שאנחנו הרבה פעמים מסיימים רגע כזה ומיד קופצים לדבר הבא, בלי מעבר או אתנחתא. הגוף עוד בתוך העומס והוא מנסה "לדבר", אבל אנחנו מתעלמים, הראש כבר במשימה הבאה ואז נוצר רצף שאין בו נשימה סדורה. מה עם השוואסנה? צריך אותה גם ביום יום ולא רק בתרגול של יוגה.
לפעמים כיס של קצב הוא שעה פנויה ולפעמים הוא רק חמש דקות בהן אני נשענת לאחור ועוצמת עיניים או עושה הפסקת קפה או הליכה קצרה, לא בהכרח כדי “להתפנק” (אם כי גם זה אפשר!), אלא כדי לאפשר למערכת להתארגן מחדש. ריפרש או ריסט, מה שצריך ברגע הזה ממש.

ויש עוד מקום שבו הקצב משתבש, והוא כמעט בלתי נראה: תשומת לב. המקום שבו אני עושה פעולה אחת, אבל פנימית כבר נמצאת בפעולה הבאה. אני כותבת סיכום פגישה, אבל חושבת על הלקוחה הבאה גם אם פיזית לא עשיתי מעשה, הראש כבר פועל בכמה אפיקים. אני בשיחה, אבל כבר מתכננת את הפוסט. אני יוצרת מוצר, אבל כבר מחשבת בראש האם הוא מספיק טוב. שם נוצרת עייפות שלא תמיד קשורה לכמות העבודה, אלא לעומס מחשבתי. וכאן השאלה היישומית היא “מה הפעולה שמבקשת עכשיו נוכחות מלאה”. קשיבות, נדרשת גם היא בכיס הקצב.

ולבסוף, כיס של קצב מחייב גם תיעדוף, כלומר לבדוק את הסיפורים שאני מספרת לעצמי על דחיפות (?). האם כל הודעת וואטסאפ מחייבת מענה מיידי? האם סיכום הפגישה באמת חייב להישלח עכשיו או שהוא יכול להישלח מחר בבוקר כשהראש צלול יותר? האם המשימה הזו דחופה או שהיא פשוט נוגעת במקום פנימי שלי שמרגיש חובה לסגור הכול מהר? זו הבחנה קטנה, אבל היא משנה את כל חוויית העבודה. כי הרבה פעמים לא המציאות מכתיבה את הקצב, אלא הפרשנות והתפיסה שלי למציאות.

ומכאן מתחיל היישום האמיתי: לא לשנות את כל החיים, אלא לבחור מקום אחד ביום שבו אני מחזירה לעצמי קצב. משימה אחת בלי פיצול. מעבר אחד עם נשימה. החלטה אחת שלא מתקבלת מתוך דריכות. שאלה אחת לפני שאני רצה: האם זה באמת דחוף?

ברגע שאני רואה את זה, אפילו לרגע, נפתח מרחב. ומרחב, בסופו של דבר, הוא התנאי לתנועה. לא תנועה מתוך לחץ, אלא תנועה מתוך בהירות.

אז אני משאירה אותך עם שאלה אחת קטנה, אבל מאוד מדויקת: איפה ביום שלך הקצב נהיה מהיר מדי, לא כי חייב, אלא כי התרגלת? ואם היית מורידה רק קצת מהדחיפות הזו, מה היה משתנה?

זה היה הכיס הראשון שזיהיתי כשחזרתי.
אבל ברגע שמתחילים להאט וליצור מרווחים בתוך היום, מתגלה משהו נוסף.
בתוך המרחב שנוצר, פתאום אפשר לראות גם את מערכת הציפיות והדרישות שפועלת עליי ביומיום ולשאול: מה באמת שייך לי ומה לא.
וזה כבר הכיס השני מתאילנד.

בהמשך אני אפרק עוד כיסים, אבל אם יש מקום אחד ששווה להתחיל ממנו, זה הקצב.