אני יושבת במסעדה התאילנדית של נאם, מחכה לפאד-תאי העילאי שהזמנתי, בתקווה שהפעם המעט חריף שביקשתי יהיה תואם ליכולתי. בזמן ההמתנה, רגעים קטנים שלכאורה לא קורה בהם כלום, הטלפון הנייד שלי מתחיל ללחוש לי "בואי תתקרבי ליהי, שלא תפספסי משהו, תסתכלי בי רק לרגע, רגע אחד". אני חושבת לעצמי שאולי זה רעיון מצוין כי אם במקרה לקוחה כתבה לי משהו אז עדיף שכבר אענה עכשיו, אחלה ניצול זמן. גם יכול להיות שהתפרסמו חדשות חשובות מהארץ (בכל זאת זמנים של מלחמה בימים אלו) או אולי הגיע איזה אימייל סופר חשוב מהאתר.
אולי משהו קורה ואני לא יודעת. איך בכלל אפשר לחיות כאן אם לא יודעים הכל בכל רגע נתון??
To make a long story short: וואלה, אפשר.

אז אני חוזרת למסעדה של נאם. לזמן ההמתנה.
בהתחלה כל הסיפור הזה של הנייד שלוחש לי, נשמע לי הגיוני. אני יכולה רגע להציץ בו, להיות קצת בו וקצת כאן. אבל תוך כדי שאני כמעט ניגשת לסורק הפנים שיפתח לי שער לסרטונים אינסופיים, קול פנימי שהגיע מתוכי הציע, ממש בעדינות, שאולי במקום אתמקם לי בכיסא הרך, אריח את הריחות המהפנטים מהמטבח של נאם, אקח לעצמי רגע – סתם להיות.
מי מנצל את מי כשאני "מנצלת" את הזמן?
אני לא בטוחה שאני זו שמנצלת את המצב, יש מצב שהנייד וכל העולם הטריקי שבתוכו – מנצלים אותי. יופי יופי מנצלים אותי. כאשר אני צוללת לעולם הוירטואלי בנייד, אני כבר לא המרכז של החוויה שלי. העולם האינסופי שמציעות לי הרשתות החברתיות לא מתעניינות בכלל איך הגוף שלי מרגיש כעת ומה קורה איתי, האינטרס המובהק של איך שהדברים בנויים שם זה למשוך אותי לעוד גלילה, עוד רשת חברתית, עוד ריל ופוסט, עוד רגע ועוד רגע שאני לא כאן.
ואז הגיע הפאד תאי החלומי של נאם לשולחן. יחד איתה גם הגיעה התובנה שלי והתחיל להתבהר לי הכיס השלישי מתאילנד.
כיס של נוכחות.

הגלילה בנייד היא לא הסיפור, אלא רק דוגמא.
זה לא באמת על המסכים ולא על הרשתות, אלא על הרגע שבו אני יוצאת ממה שקורה עכשיו ונכנסת למשהו אחר, בלי לשים לב.
איך מרגישה נוכחות?
ומהי אותה נוכחות, בעצם? לא מדובר באיזשהו רגע רוחני שבו הכול שקט והרמוני, אלא היכולת הפשוטה (והלא פשוטה בכלל) להישאר עם מה שקורה עכשיו, בגוף שלי, במקום בו אני נמצאת, עם התחושות שלי וכל מה שמתחולל בי. כי ברגע הזה ממש יש עולם ממש כאן ואם אני לא אבחר להיות בו, הוא פשוט יעבור לידי.
החיים יעברו לידי.
ולשם מה לי כל הנוכחות הזאת? כי אני רוצה להיות קרובה לעצמי, גם אם זה אומר שיש שם כאב לפעמים.
כשאני קרובה לעצמי, רמת הסבל שלי יורדת. אני רואה את הדברים, הם לא חולפים לי מעל הראש.
כשכואב לי הלב – אני מבינה למה כואב לי ואני יכולה לשהות בדבר הזה.
כשאני שמחה ומתרגשת, אני ערה לזה ויכולה כמעט לטוס לחלל עם כל האדרנלין הזה.
כשאני קרובה לעצמי, בהכרח טוב לי יותר ולא רק לי, גם לסביבה.
נוכחות היא בחירה
העולם שלנו בנוי כמעט הפוך מנוכחות: הכל זמין, מהיר ומבקש את הקשב שלנו. הודעה נכנסת, מחשבה עולה, משהו מזכיר לי משהו אחר והיד כבר זזה מעצמה: לגלול, לבדוק, לענות, להתקדם. לא להישאר.
זה מחזיר אותי לכיסים קודמים של תאילנד: קצב וציפיות.
כשאני מאטה את הקצב, נפתח מרווח.
כשאני מפסיקה לפעול מתוך ציפיות שאינן שייכות לי, נוצר שקט.
בתוך המרווח והשקט האלה מתגלה אפשרות נוספת, שקטה ועמוקה יותר – לבחור להיות כאן, לא לברוח.
נוכחות אינה תוצאה אוטומטית של חופשה, האטה או פנאי, אלא של בחירה. בחירה לא להיכנס לכל מה שהראש מציע לי, לא לקפוץ ראש עם כל מחשבה שמתנפלת עליי. בחירה לחזור למה שקורה עכשיו, גם אם הוא לא מושלם ולא ברור וכן – גם אם הרבה יותר קל לפתוח יוטיוב ולצלול למעמקי השורטס.
וזה דיוק חשוב, כי הרבה פעמים אנחנו מדמיינות שנוכחות היא איזו חוויה רגועה, כמעט רוחנית, של שקט ושלווה. אבל נוכחות היא לא בהכרח נעימה. היא פשוט אמיתית. היא להסכים להיות עם מה שיש, גם אם זה בלבול, עייפות, חוסר סבלנות או אי נוחות. נוכחות תלחש לך לא לברוח מיד לטלפון, לא להעסיק את עצמך במשהו אחר או לנסות לשנות את מה שקורה ברגע הזה. היא מציעה לך להישאר ברגע הזה לפחות עוד רגע אחד.
אז איך מיישמים נוכחות בחיים עצמם?
היישום לא נעשה על ידי מהפך גדול ודרמטי או איזו החלטה חד משמעית "להיות יותר נוכחת". פשוט כי זה לא עובד ככה. כשאת מחליטה להיות יותר נוכחת את מבינה שאת מתכווננת לכך לטווח ארוך, שנדרש הרבה אימן ולכן הדרך היא בהכרח – תרגול.
באופן יזום ארצה להזכיר לעצמי לבדוק מה קורה איתי ואיפה אני עכשיו: האם ריחפתי עם מחשבה אל על, האם יש לי פלונטר מבורדק מעל הראש, אני כאן אני שם, מה איתי?
למשל, באמצע יום עבודה כשאני כותבת משהו והראש כבר במקום אחר או במהלך שיחה כשאני שומעת את עצמי עונה אבל לא באמת מקשיבה, אפשר לתרגל עצירה, חזרה לגוף ולנשימה, לצלול ולבחון – מה באמת קורה לי עכשיו?
זה תרגול והוא לא לינארי. יש ימים שזה מאתגר יותר ויש ימים שזה מתאפשר בקלות, אבל ככל שמתאמנים, שאני חוזרת אל עצמי שוב ושוב, משהו מתחיל להשתנות. פחות ריצה אוטומטית והיסחפות ויותר תגובה שיוצאת ממני מבחירה חופשית.
ובמובן הזה, הכיס הזה אולי הכי עדין מבין השלושה (קצב, ציפיות ונוכחות), אבל גם הכי מהותי כי הוא לא עוסק במה אני עושה או מה אני מורידה אלא באיך אני נמצאת בתוך החיים שלי.
האם אני באמת כאן?

ובתרגול הזה אין ציונים ולא צריך להצליח באופן מסוים. הנוכחות היא לא יעד שמגיעים אליו, אלא שריר שמפתחים.
ככל שאני מתרגלת אותו, החיים שלי מתחילים להרגיש פחות כמו מרוץ שצריך לעמוד בו ולהגיע לקו הסיום, ויותר כמו מגע בקרקע, שמיעה של נשימה או ציוץ ציפורים, שקט בראש והבנה פשוטה שהכל כל כך פשוט בדיוק איך שהוא עכשיו.







